אין המון עצום ורב יותר מהאחרות..!!

אין המון עצום ורב יותר מהאחרות. כלומר נשים, שתמיד היו במיעוט, כאשר ניסו להתאחד תחת אותה מטרה. ואין בכלל פלא בזה כי הלוא תמיד נדמה היה שקרבה משפחתית-חברתית-תרבותית, עלתה על השוני המגדרי. באות הפמיניסטיות הרדיקליות, שחיבתי והערכתי להן רבה מאד, וטוענות כי יש כבר שנים רבות מלחמה בין גברים לנשים – הן רק מעלות אותה על נס ומאחדות שורות. ישנו גם הד למלחמה זו בשיר שלי המתאר התנגשות חזיתית –

רַק פַּס חִוֵּר חוֹשֵׂף אֶת הַתּוֹךְאלימות מתפרצת - בזוגיות נחשפת 
אֲנַחְנוּ שְׁנֵי אֱגוֹזֵי קַשְׁיוֹ מְכֻרְבָּלִים.
הוֹלְמִים זוֹ בָּזֶה בְּמִצְחֵנוּ
עד לְהִתְפַּקֵּעַ.

ענבל אשל כהנסקי מתוך "סמאל אהובי" (פרדס, 2014)

בימוי – ענבל אשל כהנסקי&

צילום – יאיר אשל כהנסקי (2014)

** 

אולי אלו שנטייתן המינית או המגדרית או שהותקפו או נפגעו גופנית או נפשית במידה רבה וחמורה, הן אלו שיובילו את המהפכה. אציין, כי למרות שהותקפתי מינית באופן מילולי ובוטה ברשת המקוונת, לא הותיר הדבר צלקות ניכרות בנפשי. לדעתי אין להסיק מכך, שכל פמיניסטית רדיקלית נוצרה באלימות נגדה, אולם כנראה שזה המצב ברוב המקרים והם רבים, רבים יותר מהגלויים על פני השטח. אגב, השטח המבעבע בא לידי ביטוי בשיר, שלא היה ולא נברא אבל בהחלט נכתב –

מעשייה עץ קוי בשלכת נעטף בשל תפוחים אדומים

כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה טִפְּסָה בְּעַצְמָהּ עַל עֵץ תַּפּוּחַ אָסוּר 
בַּחֲצַר הַשְּׁכֵנִים שֶׁל סָבְתָא,

אֶבְיָתָר וּדְמוּיוֹת נוֹסָפוֹת הִפְשִׁילוּ
מִכְנְסֵי חָאקִי מְיֻזָּעִים פָּרְצוּ
כַּפְתּוֹר בְּחֻלְצַת הַתַּחֲרָה שֶׁלָּהּ נִּשְׁקוּ
נִצָּנֵי תַּפּוּחִים שֶׁהִסְמִיקוּ
בַּקּוֹר הַסְּתָוִי.

עֵץ קַוִּי בַּשַּׁלֶּכֶת
נֶעְטָף
בְּשַׁל תַּפּוּחִים אֲדֻמִּים

 

ענבל כהנסקי, מתוך "פראי היום" (כרמל, 2009)

ענבל אשל כהנסקי, רישום דיגיטלי (2014)

**

אין להסיק מכך שאיני תומכת בפמיניזם רדיקלי, כי אני כן, מאד. אלא שבעצמי מצויה במימוש פמיניזם מתון יותר (אולי ניתן לקרוא לו פמיניזם פוסט מודרני). כנראה שעדיין כל אשה לעצמה, במידה מסוימת, ובפועל אני למשל חיה, בשלווה יחסית, עם בן זוגי ובתנו המשותפת. מתוך האינטימיות בזוגיות שלנו נכתב השיר הבא –

עַל שׁוּלֵי הַכִּיּוֹרפין הענן קרב אל פות השמש - סמארטפון נובמבר 2013

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר נִשְׁבְּרָה פִּסַּת שַׁיִשׁ,

הִתְרַסְּקוּת כּוֹס וִיסְקִי כְּבֵדָה וּמְצַעֶרֶת,

וּבְּיוֹם שִׁשִּׁי בַּלַּיְלָה כְּבָר נִפְעַר חֹר עָגֹל

וּמְדֻיָּק לַגֹּדֶל שֶׁלְּךָ, לְהַפְלִיא.

נוּכַל לָסוּךְ אֶת הַחֹר בְּאַלְכּוֹהוֹל שַׁמְנוּנִי

הִכָּנֵס וְצֵא לְאַט. שֶׁלֹּא לְהָעִיר אֶת הַיַּלְדָּה.

 

ענבל אשל כהנסקי, מתוך "סמאל אהובי" (פרדס, 2013)

צילום – ענבל אשל כהנסקי (2013)

**

אולי השלווה היחסית בחיי היא רק מראית עין. בכל פעם שנאלצתי לתפקד תחת כותרות של תפקידים מסורתיים – אשת איש, עקרת בית, אמא – מצאתי עצמי קורסת, גופנית ו/ או נפשית. עקב הנכות המולדת שלי, אני מתמודדת עם תסמונת ניורולוגית-מוטורית מלידה, כל מתח נפשי, חיובי או שלילי ולרוב שלילי, בא אצלי לידי ביטוי גלוי בהופעת תסמינים של התסמונת. בעצם, כל פעם שנאלצתי לעשות דבר מה אשר נגד חינוך והשכלה פמיניסטיים, שרכשתי מגיל צעיר, מצאתי עצמי מתנגדת לכך בכל נים בגופי ובנפשי. כלומר, נכנסתי לתקופות של דכאון, חרדות, ועוויתות קשות. אלו הקשו עלי לתפקד גם בבית וגם בחוץ ובכך הפכו לחרב פיפיות. לא תפקדתי כאשה עצמאית במרחב הציבורי ו/ או במרחב הפרטי. לצערי כי רב, זה עדיין כך. ואני כלואה בתוך עצמי, כמו בשיר זה –

**

"קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ רִאשׁוֹנוֹת אני מַשְׁבִּיעָה אֶתְכֶן – אַל תִּתְּנוּ לִי לְהִתְעוֹרֵר לְהִתְמַסֵּר לְלִטּוּפֵיכֶן.

שְׁעוֹת אוֹר המַמְתִּינוֹת בּוֹעֲרוֹת, אַל תַּפְקִירוּ אוֹתִי שׁוּב לַלַּהַט, מַשְׁבִּיעָה אֶתְכֶן – דומו!!"

 

הוֹלְמוֹת זַעֲקוֹת הַצִּפֳּרִים הַיְּרֻקּוֹת. יִלְלוֹת הַתִּינוֹקוֹת. פְּעוּרֵי פִּיּוֹת הַפְּתָחִים הָאֲפֵלִים וּשְׁבָרִים

אֱנוֹשִׁיִּים חוֹלְפִים בָּם. הַהִשְׁתּוֹלְלוּת חַסְרַת מַעֲצוֹרִים שֶׁל הָעֲנָפִים מַרְעִישִׁים בְּצַמֶּרֶת עֵץ בַּחַלּוֹן חֲדַר

הַשֵּׁנָה בּוֹ מְכֻנֶּסֶת אִשָּׁה, מֻתְקֶפֶת מְבֹעֶתֶת וְשׁוֹאֶגֶת לְעַצְמָהּ –wpid-2014-06-19-22.15.31.png.png

אַתְּ טְרוּפָה טְרוּפָה.

 

ענבל אשל כהנסקי,

מתוך ספר שלישי הנמצא בעריכה.

ניקדה את השיר – חני צפריר

בימוי עצמי – ענבל אשל כהנסקי&

צילום – יאיר אשל כהנסקי (2014)

****

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *