(..היי הבריאה)

בראשית היתה המילה, והיתה אמה. האם חבל הטבור חנק ושינה אותה, מאותו רגע, למשך שניות / למשך עשורים??!! לא מצאה תשובות, רק שאלות, עד שהגיעה לגיל הלבנה, תלויה מלאה ועגולה. כפני אביה, הזורח אליה ממרחקים. אורותיו מעמעמים דמעות בלילות אבק לבן שמתפזר, עושה בה כישופים. נמלאת חרדת נטישה, בטעם מתכתי מדמם, שאינה מוצאת אחיזה, משושנת הרוחות. קטביה מתנגדים בלולאת-אינסוף עצבית. היא נמתחת מולם, נרעדת ועווית אוחזת. בשתי ידיה עוקרת "בראשית" מתוכה, משלחת להיכלות ספר, כפטמות מכוסות שלג ירושלמי בתולי. כשלושת אלפים שנות היפיפיה, שם שפתיה ימלמלו בשנתה וסבך רעמתה המתכהה יתמלא קשרים רכים. הם נדבקים בחוטי רוק מתוק, כמו בתה. אותה  צפיחית בדבש, קטנה ונחושה, כמו להוציא אותה מדעתה ולהחזיר קול אם-אמה, שיצאה לאחרונה גם היא. אולי תצא כבר בת קול ותקרא לה עצמה, שיוצרת, היי הבריאה.

2 תגובות

  1. ״קטביה מתנגדים בלולאת-אינסוף עצבית. היא נמתחת מולם, נרעדת ועווית אוחזת. בשתי ידיה עוקרת "בראשית" מתוכה, משלחת להיכלות ספר, כפטמות מכוסות שלג ירושלמי בתולי.״

    פתיתי דבש מושלגים נמרחים כשטיח תאוות בשר ודם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *