"..על סף התנגשות בצביר כוכבי לכת, היא גרם שמיים זערורי" על כתיבה ועריכת שירה

ידעתי, לפני שלושה חודשים, שאני עומדת לפני תקופה של טלטלות רגשיות ונפשיות. אמנם ובמקביל, התחלתי וכמעט סיימתי לערוך את קובץ שיריה הראשון של משוררת, עם שיתוק מוחין, שירי עובד. זו היתה ועדיין חוויה מרתקת. מלאה בהערכה גוברת לאשה, שמתמודדת עם שדים לא פחות גדולים משלי. אבל בהיבט האישי, זו היתה ועדיין תקופת שנאה עצמית ומאבק לקבלת עצמי ללא רגשות אשמה, שטורפים בי את דעתי מרוב חרדות, במלוא פה ושיניים. בספטמבר 2014, כתבתי –

**

שעות על שעות דפיקות לב וטעם דם-מתכתי בשפתיים –

על סף התנגשות בצביר כוכבי לכת, היא גרם שמיים זערורי.

 

במהלך תקופה זו כתבתי שירים, לקראת כינוסם לספר שלישי, ובחרתי יותר יותר להתרחק מעצמי. כלומר, להפריד את דמות האשה, שהיא אני בשירים, מעצמי הכותבת אותם. מצאתי עצמי כותבת בגוף ראשון ועורכת בהמשך לגוף שני. מצאתי עצמי כותבת בגוף שני ועורכת בהמשך לגוף שלישי.

הייתה זו חוויה מאד מוזרה, הניתוק שלי כמשוררת מדמותי השירית לא היה טבעי לי. בהתבוננות לאחור, אני מבינה את הבחירה, כדרך להתמודד עם נושאים טעונים כגון סף אבדן שפיות ומסע לנפרדות מאוחרת מאמי. זאת ונושאים קודמים, כיחסים מיניים (במערכת B.D.S.M) וארס פואטיקה.

האמת שבימים אלו אני לא חוזרת וקוראת את השירים לספר, אלא מניחה להם ולי לנוח. זאת, כדי לתפוס נקודת מבט יותר 'אובייקטיבית' מהשירה. סימן המרכאות בא לציין הבנה שלי, כי אין באמת אובייקטיביות בנמצא, הכל סובייקטיבי ויחסי, בסופו של דבר. במקביל, מסיימת לערוך קובץ שיריה של שירי עובד. מנקודת מבט של אמפתיה אבל לא של הזדהות מלאה. נקודת מבט זו מאפשרת איזון עדין, בין היותי חברה מחוץ למילים ובתוך הדברים לשירי עובד, לבין היותי עורכת השירה שלה.

תמונת פרופיל מוקטנת

צילמה – עינת מגל-שמאלי

עושה קפיצת מחשבה מתבקשת, לדעתי. אם כך, לא חשבתי לתומי, שאוכל להיות מנותקת מעצמי, לא באמת. ההבנה באה מתוך תחושת ערך עצמי שלי ולפיה אני יודעת את כישוריי וכישרונותיי. לתת מעצמי ללא גבולות אבל לקחת לעצמי ללא מעצורים. אני מכירה בערכם ולכן אין לי צורך בהפגנת כבוד עצמי, שנמצא מחוץ לאישיות, תפקידו חברתי בלבד אבל מובנה בתרבות. כבר לפני ארבע מאות שנים, שייקספיר הפליא לכתוב שורה, שלהקת קווין שרה, בסוף המאה העשרים, (בפזמון החוזר) –

Queen – The Show Must Go On

2 תגובות

  1. אהובה,
    פוסט מרתק, ומעורר מחשבה.
    השנאה והקבלה העצמית זו עבודה יומימית גם עבורי.
    הצורך לתפוס מרחק כדי לראות טוב יותר ולהיות מסוגלת לעבד ולשקף מוכר לי טוב כמטפלת. בכתיבה אני פחות חשה ככה נכון לעכשיו.
    גם מבחינתי התהליך הזה איתך משמעותי מאין כמותו- את עוזרת לי להעז והלשמיע את קולי השירי והרגשי לא אשכח את אותה פגישה ראשונה בה ביקשת בטבעיות ובנחישות שלך:"טוב תקראי לי את השירים שלך". ואני הקראתי. מאז הגיעו סרפים ופינות שיר,ועוד יגיעו דברים מרגשים נוספים. אוהבת ושמחה שבחרתי בך כעורכת שלי, כך הרווחתי גם את מי שאת כאישה, כחברה, כענבל.

    שירי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *