נוגעות ונגועות

מתגעגעת אליך, למרות השנים הרבות, כשחבל הטבור נעשה דקיק. איני רואה ובקושי חשה בקיומו.

לעולם נהיה קרובות נוגעות ונגועות, זו בזו משתלבות באריגת שתי וערב מחוטי לבנה כסופה??

כשהשנים חולפות, המרחק ביננו מתרחב. עד תהום שחורת חור בי, לפתע אינך ואני צוללת בה.

למדתי לטפס למעלה בעצמי, בשיניים בציפורניים ובקצוות עצבי הלבנוניים. כשחסרה אותך –

שואגת אלייך.

2 Comments

להגיב על ענבל אשל כהנסקי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *