לפני כשנתיים נפטרה סבתי האהובה, שהיתה לי כאמא שניה, ציפורה כהן (נפטרה מסיבוך של דלקת ראות בגיל 83). כבר שנים רבות קבור לידה סבי האהוב, שהיה לי כאבא שני, ברוך כהן (נפטר מסרטן בגיל 63). היום עלינו לקברם אמא שלי דודתי ואני.
לפני מותו ערכה אמי את ספר שיריו אך לא הספיקה להוציא אותו לאור לפני שנשם בפעם האחרונה וסבתי אתו, אוחזת בידו ותומכת בו באהבה אין קץ. הספר נקרא "עלה במערבולת" (1987) והוא יצא בהוצאה פרטית, למשפחה וחברים קרובים.
כשגדלתי ועמדתי על דעתי, ככותבת שירה מתחילה, בחרתי את השורות הבאות מתוך "עלה במערבולת" (1987) וביקשתי שיחרטו על קברו (המילים המודגשות הן החקוקות על הקבר עצמו) –
יש חוף להם, לחיים
אליו מגיע כל אדם,
כי קליל מטען הדרך
כי כבד מטען הצורך
כך או כך הדרך תם.
עת נדוד בעקבי חלומות
עת נרעד כמוץ ברוח
נזכור נא: יש חוף נחמות
החוף הגדול, הבטוח.
עברו כמה עשורים וחיים רבים געשו בנו. סבתי מצאה זוגיות ואבדה אותה למוות, בשנית. לאחר שנים רבות של עליות ומורדות, נפטרה סבתי. בבית החולים, בהיותה מחוסרת הכרה נפרדתי ממנה – בשורות השיר של סבא שלי, שעלו בי בלי שקראתי בספרו "עלה במערבולת" (1987) שוב, מזה שנים רבות (השורות המודגשות חקוקות על קברה) –
שלום לך יפה ומולכת
שלום לך לעד, שלום.
הדרך למוות מושכת
כי בא, בא היום.
שלום לך יפה ומולכת
מעט נא בכי עלי
זכרי שלהבתי הדועכת
זכרי נא מותי וחיי.
כבכל שנה, קראתי את השירים על קברם. למרות שלרוב איני זוכרת שירים בעל פה, את השירים האלו דקלמתי.
דודתי אמרה "בשבילי זה ביקור אצל אמא שלי ואני מרגישה שממש נמצאת איתה.." אמא שלי אמרה "בבוקר נזכרתי בשמחה שאנחנו הולכות לבקר אותה ומיד רציתי להתקשר לאמא שלי לספר לה שאנחנו באות.." אז היא תפסה עצמה והבינה..
שניהם כל כך חסרים, הרי תמיד היו מלאי תשוקה וחיים. אבל חייהם לא היו טרגדיה, אלא מציאות טרגית.