נאחזתי בדברים רגילים להפליא לאשה כמוני, כשינה ארוכה וזינוק לטרוֹף חיים. נאחזתי בדברים מוכרים לי להפליא כעווית ורעד, כחרדה ודיכאון, כשיחות וכדורים, כחיבוקים ונשיקות. באמת שניסיתי להיות כמו שצריכה. לישון ולקום כמו כולם, לצאת מהבית בדיוק בשעה היעודה. לדבר יפה, לשאת בדומיה כאב וטעם דם מתכתי בפה. לבשל לכבס ולא לצרוח או לקלל.
ונאחזת כעת בקרני הלבנה כבמעקה גואל*. מתכנסת לבועת הכתיבה, כבבליעת גלולה כחולה. כשמציאות מתדרדרת אל אפלת מחילת הארנב**, צונחת עד טבורו של עולם ססגוני ומוזר.
וזו אני, שטובה כעת בצעדים המובילים בעליצות לאבדון. מתיישבת בשעות לילה מאוחרות, מול מסך חלק ומוכר עם צלילי רוק כבד פועם באוזן הימנית, כותבת ועורכת לדעת. זה אולי עצוב אבל זה נכון –
* "אחדים אוהבים שירה" ויסלבה שימבורסקה
** הדמות מורפיוס, בסרט "מטריקס", באזכור לספר "עליסה בארץ הפלאות"