שתינו נעות, רוקדות לצלילים שמימיים. בשיער, שהיה אסוף לפקעת (תלתל סורר גולש על העורף), בזרועות חשופות למשבי חורף סוער, שתינו מחוללות ללא מעצורים. נסיך כבר לא יבוא לחזר אחרינו, ברבורים שחורים שכמונו. את שחורה כלפי חוץ, קורנת באור שמש. אני שחורה כלפי פנים, קורנת באור לבנה. אלא שזכיתי, נבחרתי לככב על במת הימים המתקצרים, בכתר יהלומי אפל.
הבמה כולה שלי ואני שוחקת בה עיגולים, בקצות האצבעות. לא ידעתי שמסוגלת לכזה יופי, בועטת פעם אחת יותר מדי ברצפה השברירית, חור נפער בה ורגלי נלכדה. על הירך שלי שטף דם כהה וממשיכה להניע פלג גוף עליון במחוות פראיות, ללא טעם. משקל כתר כוכבים אפלים, על סף ההכרה שלי. משתדלת למצוא נקודת איזון, אלא שכל הבמה עולם ועלי לרקוד את תפקידי עד תום –