למציאות יש נטיה להפריע את חיינו 2# – על תהפוכות שחוויתי, לאחר שני פיגועים ברעננה במהלך בוקר אחד

אז התעוררתי, לצלילי סירנות ההולכים ומתגברים תוך צלצולי הודעות בטלפון הנייד לצד המיטה.
כבר הבנתי לפני שפקחתי עיניים, היה פיגוע ברעננה. היו פיגועים קרוב למקום מגוריי, דם נשפך.
אז הגיעה העת לפקוח סופסוף עיניים להתמודד לאזור כוחות אלא שלא, "לא יכולתי לעשות כלום"
כבר פרימת קורי השינה היתה שיסועם באבחת הסכין, בהשמע קול זעקה הדהדה קול דממה דקה.

כל העת הייתי שטופת זיעה רקותיי הלמו אוזני נסתמו לבבי בער בחזי, התקפי חרדה אינסופיים.

דממה דקה

  • השיר הופיע באנתולוגיה "המית רחם" (פיוטית, 2014) בעריכת שושנה ויג.
    גרסה אחרונה תראה אור בספר השירה השלישי שלי (ערכתי עם גל אלגר), שיראה אור בקרוב מאד

אז הגיעה העת שלי לקרוא הודעות "היה פיגוע ברעננה.. קרוב אליך.. אל תצאי.. השארי בבית.." וכו.
אז נשארתי בבית, שעה שלמה נשארתי. עד שלאט לאט הבנתי "..זה לא יניח את דעתי / זה לא זה"
שאני חייבת לצאת – לצאת לרחוב הראשי (עם בן זוגי, שבא מהעבודה לתמוך בי לבקשתי זמן מה..)
לצאת לסידורים, לבית המרקחת שם ברכתי בברכת יום שקט את הרוקחת עם החיג'ב בתכלת ולבן.

** 
הַשָּׂפָה שֶׁלָּךְ אֵינָהּ עִבְרִית, יַקִּירָתִי.

הַשָּׂפָה שֶׁלָּךְ אֵינָהּ עֲרָבִית, חַבִּיבְּתִי.

הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלָּנוּ אֵינָן נִפְגָּשׁוֹת

מְשַׁלְּחוֹת נְשִׁיקוֹת רְחוֹקוֹת.

 

מַעֲדִיפוֹת לִנְשֹׁךְ שָׂפָה זָרָה.

 

כל העת הייתי שטופת זיעה רקותיי הלמו אוזני נסתמו לבבי בער בחזי, התקפי חרדה אינסופיים.

לצאת התעקשתי ולאכול צהריים בבית קפה. המלצריות בהו ברחוב סואן ממכוניות וריק מאנשים.
המלצריות בהו במסך המרצד תמונות דם בלולאה ללא סוף, מסך המרצד בדמויות פרשנים מלהגים.
במשך השעות קיבלתי עדכון שוטף בהודעות כתובות לטלפון הנייד "נמסר שלילדותים שלום בכיתה.."
במהלך השעות הגיעו עדכונים שלמשפחתי הירושלמית שלום, בכל זאת נהרגו אנשים בעיר הולדתי.

סבתות במסיבת חתונה

  • הסבתות שלי נולדו בירושלים – ציפורה כהן שנפטרה, מימין&חנה שכטר שתבדל, משמאל

כל העת הייתי שטופת זיעה רקותיי הלמו אוזני נסתמו לבבי בער בחזי, התקפי חרדה אינסופיים.

יצאנו בנסיעה מהירה לבית אמי שגם ברעננה, ד"ר לחינוך שהרצתה במכללה בה ישנו דגש דו לאומי.
נפרדנו בנשיקה מהירה ובבקשה שלי, כלאחר יד "..תנסה לזכור להתקשר אלי כשאתה מגיע לעבודה"
במהלך השעות ניסיתי לדבר עם אמא שלי, לשמוע קולה מתוך צורך קמאי שלי לוודאות בהיותה איתי.
בכל פעם שהתקשרתי היא לא ענתה ונשלחה הודעה אוטומטית "אני בשיעור", הפחד פעפע בתוככי.

**

אֶתֵּן זִנּוּק עִירוֹנִי עִילָאִי מֵעֵבֶר לָרְחוֹבוֹת וְלַשְּׁכוּנוֹת, אִם רַק אֶדָּרֵשׁ לְהָגֵן עַל נוֹכְחוּת אִמִּי בְּחַיַּי. דְּרוּכָה    

לִצְלִילֶיהָ, שֶׁשּׁוֹאֶגֶת וּמְשַׁלַּחַת רְעָמִים בְּגוּפִי בַּחֲדָרַי הַמְּפַרְפְּרִים. בִּתְנוּעוֹת סִיסְמוֹגְרַף תְּזָזִיּוֹת, מְגִיבָה    

בְּהַפְרָעוֹת קִצְבִיּוֹת עַל כָּל נִיד נִיעַ וְזִיעַ. בֶּחָלָל שֶׁאָנוּ נָעוֹת, מְכַיֶּלֶת עַצְמִי בִּרְעִידוֹת לְסִימָנַיִךְ, אִמִּי.    

(בְּחוּשִׁים אִמָּהַיִּים, שֶׁכּוֹפְלִים עַצְמָם, לְלֹא טַעַם בָּשָׂר מַמָּשִׁי, בָּרוּחַ הַמְּדַמֶּמֶת)

 

כָּעֵת שְׁלֹשְׁתֵּנוּ יְשֵׁנוֹת עֲטוּפוֹת בְּאַבְקָה הָאוֹצֶרֶת תַּמְצִית חֲלוֹמוֹת.

 

כל העת הייתי שטופת זיעה רקותיי הלמו אוזני נסתמו לבבי בער בחזי, התקפי חרדה אינסופיים.

תוך פעימה מהירה הגיעה אמא לביתה שם זכיתי בחיבוקה המנחם בנשיקתה הרכה ללחיי שבערה.
תוך פעימה מהירה הגיעה השיחה מבן זוגי אז זכיתי לעידודים מחוייכים "יודע להצחיק אותי אתה.."
תוך פעימה מהירה הגיעה השעה לאסוף עם אמי את בתי יחידתי, האהובה שלנו של כולנו, לעוטפה.
תוך פעימה מהירה הגיעה בחירה לצאת מההלם מאימה טריה למיקום שונה בשלוות נשימה שלמה.

כל העת הייתי שטופת חרדה מלוחה-חריפה, עקב האפשרות הסבירה שהמציאות תשחזר את עצמה.

**

קוֹרֵאת לְאִמָּהּ בְּשָׂפוֹת מִתְנַגְּנוֹת     לְלֹא מַעֲנֶה.

מִתְפַּתֶּלֶת בְּחֵשֶׁק לַאֲהוּבָהּ          לְלֹא מַעֲנֶה.

שׁוֹלַחַת זְרוֹעוֹת רוֹעֲדוֹת לְבִתָּהּ      לְלֹא מַעֲנֶה.

כּוֹתֶבֶת מִלִּים חַמּוֹת נוֹטְפוֹת וּמְשַׁלַּחַת אוֹתָן..

כמעט שבוע לאחר הפיגועים העלתי לפייסבוק פזמון, "גיבור צבא ההגנה" מאת שרון בן עזר.
עף על פי שלא ניתנה לדבר הרבה תשומת לב, מצא אותי אחד שהחליט לפרוק עלי תסכולים –
"למה מי נתן לך את הזכות ללכלך על צה"ל? יא שרמוטה מפגרת…" (מתוך ההודעה האישית)
אז מתלהם יקר מאד, כיוון ששאלת כל כך יפה אענה לך ובקצרה כי ניתן לכתוב עוד רבות!!

שתי המשפחות של סבותיי התגוררו בירושלים, שנים רבות לפני קום המדינה.
זכיתי ורוב מוחלט של משפחות סביי עלו ארצה לפני השואה, מרוסיה ורומניה.

סבי מצד אבי, אליעזר שכטר שנפטר, נפצע ונפגע בהגנת חומות ירושלים הנצורה ב1948.
הוא חי רוב חייו מאז בכאב מתמיד (צלצולים ושריקות רועשים) עם קליע בראש ליד האוזן.
למרות שהוכר כנכה צה"ל, ניהל ביה"ס בעיר במשך שנים רבות והיה חובב אופרה מושבע.

אבי שנפטר, אהוד שכטר, שרת במלחמת יום כיפור בחצי האי סיני ונפצע מרסיס בעורף.
למרות סבל שהשפיע קשות, סיים תארי.B.A בי-ם והיה לעורך דין מטעם משרד החלקאות.

סבתי מצד אמי, ציפורה כהן שנפטרה, למדה בביה"ס לאחיות בהר הצופים במחזור הנצור.
למרות ההתמודדות עם פציעות ומוות חיילים לנגד עיניה, המשיכה כל חייה להיות אחות.
היא הפכה לאחות בתי ספר וגנים במחוז ת"א ועבדה בביה"ס בדרום וצפון ת"א ללא הבדל.

אמי האהובה, שתבדל, שרתה במלחמת יום כיפור בחצי האי סיני, מהחיילות היחידות שם.
לאחר שסיימה.B.A ותעודת הוראה ביקשה ולימדה בתיכון בקרית שמונה, בקיץ הקטיושות.
למרות זאת סיימה תואר.M.A ובהמשך סיימה דוקטורט בחינוך, מרצה בכירה בבית ברל.

אם כך מתלהם יקר, משפחתי עשתה רבות ועושה למען ישראל ועתידה.
ואני, אני רק התחלתי..!! שלך מאד וכו.

לא זה לא מה שיניח את דעתי - יונה וולך
  • "..זה לא / מה שיניח / את דעתי" יונה וולך – צולמתי כך בשנת 2014
  • השירה ברשומה מתוך ספר השירה השלישי שלי (ערכתי עם גל אלגר),
    שיראה אור בקרוב מאד (ניקדה חני צפריר)

2 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *