"למה את אלימה כלפי?? למה את תוקפנית??.. למה בעצמאות שלך, את חייבת לבעוט בי?? זה לא הגון.. שאני הכלתי אותך כל השנים ואת.." ומתאמצת לא לרדת על ברכיה ולבקש סליחתך. על מסירות הנפש והגוף תאב החיים, שנתת בעבורה. היא הטעות הכי מתוקה שלך ונשבעת שתעשי הכל למענה, זכרי. היא זוכרת שעליה לבקש אהבתך, שאינה תלויה בדבר, שאבדה לה. שאבדה לך יחד עם שפיותה של אמא שלך, שקפצה מחלון הקומה השלישית. כשנשבר בך דבר מה, אולי הלב ואולי הכלי בו הוא דופק. את מונה פעימותיו לאחור. מסרבת לתת לך להתמכר ולהשתעבד לחולשת הגוף והלב, שרפו רק מעט מעט. היא משלחת אותות מבזיקים באור תכלכל, זרמים, שיקרעו מעטה חולשתך. היא כבר תגמיע אותך מים חיים.
הייתן יושבות יחד, סביב השולחן הערוך וקראת בקול צלול וחגיגי – "..בדמייך חיי.."