עוצרת תנועה, ברגליים חשופות היא רצה על הפס הלבן. האספלט מבעיר שפיותה, סנווריי הפנסים מעוורים צלילותה. היא אבדה דבר מה: אולי דעתה אולי תחושת גופה, שהיא מתאמצת לזנק מתוכו. נופלת ונוטפת רטיבות מלוחה מנקביה, על שדה הפצוע טיפות חלב מתוק ועל שפתיה הפצועות טיפות דם מתוק. לא צורחת, לא זועקת, לא מייללת – היא שואגת.