שפוכת קרביים, בוחנת אותם בעיון. בודקת בריחוק תקינות אורך ורוחב, האיברים הגלויים. הם מדממים ומזדהמים באוויר לילה קריר, בנמל עירוני לבן. מכניסה עצמה לאולם מואר ומהוגן. משייטת בו ללא מטרה וקרביה השפוכים נסרחים אחריה. בשובל חלקלק ונוטף כל תכולת גופה מתפשטת בין כסאות ושולחנות לבנים, על רצפה שחורה. היא נוגעת באחרת, שפוכת קרביים כמוה . שתיהן נוטפות מים מלוחים, שחסרי טעם. הן יוצאות החוצה ונותנות נחמות קטנות, ברשת צפופת חורים המושכת אותן אל העתיד, בכבלי מתכת וחומרים קשים אחרים. הרשת חסרת גבולות ולוכדת אותן בתוכה יחד, ללא אפשרות למילוט או הפוגה. היא מנסה להשתחרר אבל אותה אחרת, נועצת טפרים בקרביה השפוכים. כעת ברחבי הנמל העירוני הלבן, רצה ושגר עצום של חתולה וגוריה המייללים, בעקבותיה.