הייתה בי תאוות דם והרס

עד לפני כעשר שנים קראתי ראיתי ושמעתי אלימות בוטה בשקיקה – ספרות, היסטוריה, תנ"ך ותרבות פופולרית כמו טלוויזיה, קולנוע, רדיו ומוזיקה. הייתה בי תאוות דם והרס, שהחצנתי סביב.

האלבום "העתיד" שנלווה לפס קול הסרט "רוצחים מלידה", הכולל שירים של לאונרד כהן, הביא אותי להנאה קמאית חייתית. הנאה שבמסע האלים בסרט, כפי שניתן לראות גם בתחילת פס קול –

אלא שמאז משהו בי נשבר, נהייתי רגישה כמו פלומת שיער ראשה של תינוקת. כל מראה, קול ומילים של אלימות מכל סוג, מזעזעים אותי עד עמקי נשמתי. מוצאת עצמי מוצפת רגשית בקלות.

כיום אותו סרט הוא דבר מה שקשה לי לצפות בו, זה מכאיב עד כדי מחנק.

לפחות מוצאת שיפור יחסי ביכולתי להאזין לפס הקול הזה, ללא קושי רב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *