הפילוסוף הפוסט-מודרני, מישל פוקו, כותב בסיכום "תולדות השגעון בעידן התבונה" (1961), שתורגם בידי אהרן אמיר, ומדגיש כי במקום שם יש יצירת-אמנות אין שגעון. לכן, אין לשפוט שגעון לפי יצירת אמנות, ליתר דיוק – שגעון כרגע אחרון של יצירת אמנות – השלב האחרון של האמן. אלא שישנה האירוניה, החברה מציבה כמודל אמנים, האמנות נהפכת למודל, האדם הרגיל מודד עצמו מול האמן. כלומר, סוג של סגירת מעגל לרעיון הרחב יותר של פוקו – החברה הגדירה מהו שגעון, ובו זמנית פונה לאמנות ונושאת אליה עיניה >> ואיה אני בכל זה??
איה אני, כאשה ואמנית, ממוקמת בתהליך בו >> תחילה האמנות מפרה ומעוררת את יצר היצירתיות >> המשך התהליך הוא הרס עצמי >> עד יציאה מן הדעת אל השגעון, בסוף התהליך – האם אני נעה חסרת מעצורים במסלול התרסקות?? ואולי אוכל למתן תהליך הקיצוניות- יצירתית-הרסנית בפעולות שגרתיות, אלו שחלק מחיי אנשים רגילים. איה היכולת להניח לעצמי??
האם אני מוכנה להניח, לתהליך היצירה המסעיר לטובת שגרה אפרורית >> תחילה למצוא לעצמי פעולות קבועות לעשותן, בבית ובחוץ >> לעמוד בתכנית שהגיתי ולהתמיד בנורמליות, פחות או יותר >> עד מציאת איזון נפש >> תוך שאני מסכינה ליצירתיות מתונה ולא להתפרץ. איה המתונה בי??
איך אוכל להיות מתונה, בלי לאפשר לנפש לסעור וללב לגעוש >> להשפיל מבט לאבני מרצפות והמדרכות, ללכת על הקווים >> לנשק ברוגע את אהובותיי ולהתרגע בחיבוק אהובי >> לנשום את ריח גופם בשלווה ולא לתת לחושים להתמלא עד סחרור. איה הם חיי ללא הצפת תשוקה לחיים??
**
(אהיה כאן, לעת עתה..)
** צילמה ענת קון אמן (2013)
ענבל, יופי של הבעת מחשבות והבעת פנים. איזה רצף יפה ומעבר המשכי מפסקה לפסקה , וכל כך נכון לסיים את הפסקאות כך, עם סימני שאלה, שלא באמת ממתינים לתשובה.
ציפי, תודה לך מאד!! אלא שסימני השאלה אכן קיימים, בחיי..