מאז אתמול רק ביליתי עם אהובי / עם חברות וחברים / עם בתי / עם אמי –
באמת שמחתי בברכות באיחולים, בשירים ובתמונות – אלא שאין מנוח ואין הרף.
בכל זאת, מאז אתמול ממולאת ככופתאה בתחושת חרדה מחניקה, זוועה לפתחי.
וכותבת מאז תחילת המלחמה ומנסה להשמיע קול נשים וילדים, שנהרגו בפלסטין.
כנראה שהתניית הכאב הלאומי שלי גדולה ממני – 'רק' פעוט בן ארבע אחד ואני..
אף שרואה עצמי באנושיות מלאה, הגיונית ורגשית, אין לי אלא להתרפס בפני המכונה, שהתיכה בי דרך שדיים של חיברות, שופעים וחונקים, כמעט!!
אבל לא, לא אניח לתחושת החידלון לשלוט בי, בנפשי. אתעלה ואתרומם מאפר הגנטיקה, היהודית-ציונית שלי. אקום לתחייה בדמות ישראלית-שורשית חדשה – אשה העושה שלום. נשברת ומתאחה, בנשימה ארוכה, עד לשלום..!!
בעיקר עם שכנותיי השמיות, בעיקר עם שכנותיי הפלסטיניות. אשה לאשה. לא ממשלה לממשלה. קוראת לכן, לשלום – בשפה שלי, שפת השירה!!