עוד נאחזת בחיים האלה, כאן אין לי אחרים, כדי להיות. אולי למען אהוביי, זה לא די. דיברתי בעצמי
לדעת, זה לא די. חפרתי בגופי ונפשי, זה לא די. התמסרתי לכדורים מרגיעים וממריצים, זה לא די.
גומעת משקאות תוססים, בשחור ושקוף.
לוכדת צלילים שקטים, עטלפים ועשים.
נותנת שוב ללילה לזרום בדמי,
מתמסרת לליטופי לבנה בעורי.
כונסת אברותיי,
פושטת בגדיי –
נושמת.
שיר כואב, לוחץ על נקודות רגישות, פסימי אבל גם אופטימי בסיומו.
הייתי מוותרת על המילה "אז" בהתחלת השורות.
אהבתי את השורה המסיימת – "נושמת". באמת, לפעמים זה כל מה שאפשר לעשות, אבל גם זה לא מעט בכלל.
תמרתי, הכאב אין לו סוף..!! אגב, קיבלתי דעתך (ערכתי בהתאם)
האומץ שלך להסתכל לכאב באדום של העיניים-ולכתוב מדהים בעיני. אוהבת אותך.
שירי יקירתי, תודה לך מאד!! אוהבת גממ..