שתי פסקאות מזועזעות ואחת שלווה, יחסית..!!

הבוקר קראתי שתי שורות בדיוק ופרוזאיות להפליא, שכתבה המשוררת, ריקי כהן, ברשת החברתית פייסבוק, על אב שרצח את ילדיו. (ריקי כהן הוציאה את ספר שיריה הראשון "ערמה מלוכלכת בכל חדר" בעריכת טל ניצן וערכה בעצמה את קובץ הסיפורים, בו גם סיפור שלה, "אצלכם זה בוכה? | קובץ סיפורי אמהות"  והיא גם בלוגרית באתר "סלונה") תוך כמה דקות גאו בי הדמעות והתחלתי להתהלך בבית מזועזעת והמומה.

אצלכם זה בוכה - ריקי כהן

 

לא עזרו הנשימות העמוקות וגם לא שיחת טלפון אל חברה טובה שלא ענתה, לאמא שלי שהייתה בישיבה, ולבן זוגי, אביה של בתי שלא הצליח להביא ניחומים – המשכתי למרר בבכי ולשאוג. כבר קרו בעבר מקרים כאלו, למרבה הזוועה, וכל פעם הם נוגעים בי במקומות הרגישים, באופן פרטי.

אבל כשאני כותבת, כלומר מקלידה אות אחר אות ומילה אחר מילה, אני לוקחת מרחק של לפחות נשימה אחת או הרף עין מהחוויה עצמה. בשבילי, גם הכתיבה הכי אינטואיטיבית והכי נסערת, מחייבת התבוננות מהצד ומלמעלה על ההתרחשות עצמה. כעת אני יכולה לצלול, שנית אל החוויה המטלטלת ולזקק ממנה את השורות השחורות על המסך הלבן. כדי לגעת גם בקוראות ובקוראים.

2 Comments

  1. תודה ענבל. המקרים האלו מוציאים מאיתנו את הפחדים האפלים ביותר שיש, אנחנו מתעמתים עם מי שעושים מעשים מפלצתיים ולא מסוגלים להבין אותם רגשית או שכלית, בוודאי אחרי שאנחנו בעצמנו הורים.

    Riky Cohen

להגיב על ענבל אשל כהנסקי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *