"..רבנו לפני כמה שנים, הים ואני, מאז לא נפגשנו.." כתבתי בתגובה לרשומה בבלוג "יכולה לפעמים" של ענת לוין, משוררת וחברה, שכותבת עם הפנים לים, באהבה עמוקה. ענתי ענתה לי "..תסתכלי בו והוא יבוא אלייך כמו אהוב אינסופי.." אולי בוקר אחד, אשוב אל חוף הים. וכבר כתבתי לחברתי המשוררת והצלמת, מירי סלודבסקי אודות ההשראה והים, אותו היא מצלמת ונושמת "..אולי מחר תשבי ליד הים ויבואו אליך שורות כמו גלים.." לי יחלפו עונות רבות בטרם אלך בחוף הים התיכון. אז הייתי זו –

רָצִיתִי

לְהִתְעַלּוֹת

כְּאִלּוּ הָעִנּוּי הוּא חוֹף הַנֶּחָמָה,

וַאֲנִי מִתְהַלֶּכֶת זְקוּפָה וִיחֵפָה.

חוֹתֶמֶת אֶת כַּפּוֹתַי בַּחוֹל הַחַם.

מתוך "סמאל אהובי" שלי (פרדס, 2013)

צילמתי והעלתי  כפוטו-פואטיקה שלי, לפני הריב עם הים

אלא שכעת, אני חיה עירוניות. בעיר, שבנייניה מתגבהים, נושמת עננים סמיכים פיח ורעל זרחני. מאזינה ללהקות מטאל מדויק. עמוק באפרכסת האוזן, הן הולמות בי עד, שכבר הופכות לרעש לבן בלילות לבנים, נפרדתי מהם, מעט מעט. היו לי חודשים של לילות אבקת כשפים לבנה-שחורה, על שפתיי. לאט ובמשך חודשים ארוכים, חתכתי חבל טבור מאהובה אחת ובחרתי באחרת. אשרי, שאהובי תמיד איתי, בטוב ברע ובנורא עד מאד. כעת נאבקת על עצמי עם עצמי –

**

עוֹצֶרֶת תְּנוּעָה, בְּרַגְלַיִם חֲשׂוּפוֹת הִיא רָצָה עַל הַפַּס הַלָּבָן. אַסְפַלְט מַבְעִיר שְׁפִיּוּתָהּ

פָּנָסִים מְעַוְּרִים צְלִילוּתָהּ. הִיא אִבְּדָה דְּבַר מָה: אוּלַי דַּעְתָּהּ אוּלַי תְּחוּשַׁת גּוּפָהּ, שֶׁהִיא

מִתְאַמֶּצֶת לְזַנֵּק מִתּוֹכוֹ. כּוֹשֶׁלֶת נוֹפֶלֶת, נוֹטֶפֶת רְטִיבוּת מִנְּקָבֶיהָ, עַל שָׁדָהּ הַפָּצוּעַ טִפּוֹת

חָלָב מָתוֹק וְעַל שְׂפָתֶיהָ הַפְּצוּעוֹת טִפּוֹת דָּם מָתוֹק. לֹא צוֹרַחַת, לֹא זוֹעֶקֶת, לֹא מְיַלֶּלֶת – שׁוֹאֶגֶת.

 

מתוך טיוטת ספר השירה השלישי שלי